שלום עושים עם אויבים מובסים

בשנים שקדמו להקמת המדינה היהודית, המופתי של ירושלים, חאג’ אמין אל־חוסייני, היה זה שביטא היטב מכל, את מדיניות הסירוב הערבית שמשמעותה חיסול כל זכר לנוכחות יהודית בשטחי ארץ ישראל. עמדה ערבית זו נותרה בעינה עד ימינו. המפות הטיפוסיות בעולם הערבי, המראות את ”פלסטין“ במקום ישראל, הן רק דוגמה אחת לכך. הסרבנות נטועה עמוק בהוויה הפלסטינית, ולא רק בפוליטיקה שלה… וההבדלים בין הסיעות הפלסטיניות השונות הם לרוב טקטיים, ומסתכמים בשאלה האם לדבר עם ישראל במטרה לסחוט ממנה ויתורים נוספים או להיצמד לדרך הטרור בלבד.

בצד הישראלי מאידך, ישנה הסכמה כמעט מוחלטת שקיים צורך לזכות בהכרה פלסטינית וערבית. כאשר ההבדלים הם בעיקר בדרך הרצויה להשגת המטרה. בן גוריון
ייצג גישה הדוגלת בכך שצריך להראות לפלסטינים שיש להם רק מה להרוויח מהציונות. ז‘בוטינסקי לעומתו, פיתח את הרעיון שעל פיו לציונות אין ברירה אלא לשבור בכוח את הרצון הפלסטיני העיקש. שתי הגישות היריבות הללו מהוות בסיס לשיח סביב המדיניות הישראלית עד ימינו.

ההרתעה, כלומר שכנוע הפלסטינים ומדינות ערב לקבל את קיומה של ישראל על ידי איום בתגובה כואבת, עמדה ביסוד התפיסה האסטרטגית של ישראל בתקופה שבין הקמתה ב־1948 ועד הסכמי אוסלו ב־1993 .מדיניות זו גרמה לאויבי ישראל לשנות לחלוטין את האופן שבו הם רואים אותה: ב־1948 צבאות ערב ציפו לחסל בקלות את המדינה היהודית הצעירה, אך ב־1993 נאלץ ערפאת לחתום על הסכם עם ישראל (הסכמי אוסלו).

אולם הסכמי אוסלו התגלו כאכזבה מרה. שבע השנים של מדיניות הפיוס מאז אוסלו (1993-2000), ביטלו 45 שנים של הרתעה, ושש השנים של נסיגות חד־צדדיות בין 2000 ל־2006 קברו אותה לחלוטין. הסכם אוסלו רק הפך מצב רע, לגרוע מאוד. ומה שכונה ”תהליך שלום“ הפך למעשה ל-“תהליך הסולל מלחמה“. ישראל נכנסה לתהליך אוסלו מתוך הנחת יסוד שגויה. יצחק רבין סיכם לעתים קרובות את הטעות הזאת באומרו כי ”שלום לא עושים עם חברים, אלא עם הגרועים שבאויבים.“

רבין ציפה להסכם שלום הנובע מרצון טוב, התפייסות ופשרה, המגובים בחתימות על מסמכים רשמיים. ברוח זו, ממשלת רבין וגם הבאות אחריה הסכימו לקשת רחבה של ויתורים, עד להקמת מיליציה פלסטינית, בתקווה תמידית שאלו יגמלו לישראל על ידי הכרה בה. רק שהפלסטינים מעולם לא עשו כך. ההפך הוא הנכון; כל נכונות לפשרה מצד ישראל נענתה בתוקפנות פלסטינית גוברת, וכל מחווה ישראלית רק המריצה את הפלסטינים לפעול נגדה ביתר שאת.

אולם במבט לאחור, כל זה איננו מפתיע כלל. בניגוד לסלוגן שטבע רבין, שלום לא עושים עם אויבים אלא עם אויבים לשעבר, אויבים שהובסו. זה מביא אותי לנקודה העיקרית: הניצחון, או השלטת רצונך על האויב, הם שיכריחו אותו לוותר על כל שאיפה למלחמה. אם יש דבר שההיסטוריה מלמדת אותנו הוא שמלחמות אינן מסתיימות על ידי רצון טוב, אלא על ידי תבוסה נחרצת של אחד הצדדים המביאה אותו לייאוש ולנטישת כל רצון להמשיך ולהילחם. רק כאשר אחד הצדדים מקבל את תבוסתו, ניתן לסיים את הסכסוך.

כל עוד שני הצדדים עדיין מקווים להשיג את מטרותיהם, המלחמה תימשך… הדפוס ההיסטורי הזה מוביל למסקנה הברורה שלישראל יש כיום רק אפשרות אחת שתוביל לניצחון מול הפלסטינים, והיא חזרה למדיניות ההרתעה. הרתעה איננה רק צעדים קשוחים מול הפלסטינים, הרתעה היא מדיניות שיטתית שתעודד את הפלסטינים לקבל את ישראל ולזנוח את מדיניות הסירוב שלהם, והיא דורשת אסטרטגיה ארוכת טווח שתכשיר את שינוי הלבבות הזה.

ד”ר דניאל פייפס, נשיא “פורום המזרח התיכון”

למאמר המלא של דניאל פיפס בתרגום של אמיר לוי ניתן למצאו כאן

0 replies

Leave a Reply

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *